כִּיפָּה אֲדוּמָה. חלק 7

כָּעֵת הָיָה הזְאֵב שָׂבֵעַ. הוא שָכַב במִיטָה, נִרדַם ונָחַר כל כך חָזַק, עַד שאֶפשָר הָיָה לִשמוֹעַ את הנְחִירות מִחוּץ לבית.

צַייָד חָמוּש ברוֹבֶה עָבַר לְיַד הבית וחָשַב לעצמו:

"מַה קָרָה לסַבתָא שהיא נוחֶרֶת כָּל-כָּך חָזַק? אולי היא חולהָ? אולי קָרָה לה מַשֶהוּ?"

נִכנַס הצַייָד לתוֹך הבית ורָאָה שבמִיטָה של הסַבתָא שוֹכֵב זאֵב.

"אוֹהוֹ!" אָמַר הצַייָד, "סוֹף סוֹף תָפַסְתִי אותך! כּבָר הָמוֹן זמַן אני מחַפֵּשׂ אותך!"

הוא הֵרִים את הרוֹבֶה ורָצָה לַהֲרוֹג את הזְאֵב, כשפִּתאוֹם אָמַר לעצמו:

"רֶגַע אֶחָד, ואיפה סַבתָא? אולי הזְאֵב בָּלַע אוֹתָה?"

הוא הִנִיחַ את הרוֹבֶה ופֶּתַח את הבֶּטֶן של הזְאֵב, ומִי קָפְצָה מִשָם אם לא כִּיפָּה אֲדוּמָה, שאָמְרָה: "אוּף, נוֹרָא נִבהַלתִי. הָיָה חָשוּך כָּל-כָּך בבֶּטֶן של הזְאֵב!"

אַחַר כָּך מָשְכוּ שְנֵיהֶם והוֹצִיאוּ מתוך הבֶּטֶן של הזְאֵב גַם את סַבתָא, שבְּקוֹשִי נָשְמָה.